ארה"ב מספקת נשק גם למלחמה עתידית

Bookmark and Share

    הטענות החוזרות של התקשורת הישראלית בדבר אי-ההסכמות בין ממשל אובמה לממשלת נתניהו על רקע ההסכם עם איראן ובנושאים אחרים, נשמעות חלולות יותר ויותר כאשר מסתבר, שארצות-הברית נערכת להחלטות בדבר הידוק הקשרים הצבאיים בין שתי המדינות ובדבר חיזוק יכולותיה ההתקפיות של ישראל.

    ב-22 באוקטובר פורסם כי ארה"ב מוכנה להגדיל את הסיוע הצבאי השנתי לישראל בשליש – מ-3.1 מיליארד דולר ל-4 מיליארד דולר ויותר החל בשנת 2019. בהתחשב בכך, שכבר היום ישראל מקבלת את הסיוע הצבאי האמריקאי הגדול ביותר – זו בהחלט ידיעה מרעישה.

    ארבעה ימים מאוחר יותר ראתה אור ידיעה מרעישה נוספת: ארה"ב הסכימה לראשונה לשיתוף פעולה רשמי עם ישראל בתחום הגרעין למטרות אזרחיות. עד עתה טענה ארה"ב כי חתימה של ישראל על האמנה הבינלאומית לאיסור הפצת נשק גרעיני היא תנאי לכל שיתוף פעולה בתחום.

    החיבור בין שתי הידיעות מצביע על העמקה מהותית נוספת בקשרים האסטרטגיים בין שתי המדינות, הכוללים גם פעילות של בסיסים צבאיים של ארה"ב, על אנשיהם וציודם, בישראל (ר' מאמרו של אפרים דוידי בנושא בגיליון היובל של "זו הדרך").

 ההתחלה

    ההסכם הצבאי האסטרטגי הראשון בין ארה"ב וישראל נחתם לפני יובל שנים, ב-10 במרס 1965.

    ממסמכים בנושא שפרסם לראשונה בחודש שעבר ארכיון המדינה עולה, כי ישראל החלה לקבל מארה"ב נשק מיושן עוד ב-1950 (כפרס על התייצבות ממשלת בן-גוריון לצד ארה"ב במלחמתה התוקפנית בקוריאה). אך דרישות חוזרות ונשנות של ישראל לברית צבאית – נדחו.

    מדוע חל ב-1965 מפנה, שהוביל לחתימת הסכם? באותה עת חיפשה ארה"ב דרכים לצמצם את הקשרים הכלכליים והצבאיים בין ברית-המועצות לבין מצרים וסוריה ולמנוע חתימה של הסכמים דומים עם ירדן. לכן פעל אז הנשיא לינדון ג'ונסון מצד אחד, לגבש מערכת פיתויים, כמו הצעה נדיבה להספקת נשק לממשלת ירדן, ומצד שני – לחזק את כוחה הצבאי של ישראל, כך שבמקרה הצורך תוכל זו לנהל מערכה צבאית נגד שכנותיה.

    בישיבת הממשלה (28.2.1965), הסבירה גולדה מאיר, אז שרת החוץ, כי משלחת רשמית של ארה"ב בראשות המדינאי הוותיק אוורל הארימן הביאה את הבשורה בדבר "מפנה היסטורי במדיניותה של ארצות-הברית. עד עכשיו, במשך 17 שנות קיומה של ישראל, הם דגלו במדיניות לפיה לא היו מוכנים להיות הספק הראשי או העיקרי [של נשק] לישראל", אבל מעכשיו "יהיו מוכנים לספק לנו ציוד [צבאי] ישירות". על נכונות זו העיר שר העבודה יגאל אלון, כי זו "שבירה של האמברגו האמריקאי להספקת נשק לא-הגנתי [כלומר, התקפי]".

   גם נושא השימוש בגרעין למטרות אזרחיות עלה אז. אך ארה"ב בראשות ג'ונסון הבהירה, לפי הפרוטוקול, שמתקן אטומי להתפלת מי-ים יוקם במסגרת הסוכנות הבינלאומית לנשק גרעיני, מה שאמור היה לחייב את ישראל לחתום על האמנה לאי-הפצה. אך כפי שצוין לעיל, בחלוף יובל שנים מאז, ארה"ב כבר מוכנה לשיתוף פעולה בתחום למרות שישראל מוסיפה לסרב לחתום על האמנה.

    ההסכם האסטרטגי הראשון, שכונה 'מזכר הבנה', היה סודי גם משום שארה"ב רצתה להסתיר מהארצות הערביות את מחויבותה לספק נשק התקפי לישראל, וגם משום שכלל סעיף בו נתנה ישראל הסכמתה למכירת נשק אמריקאי לירדן – הסכמה שהייתה נחוצה לג'ונסון בקשריו עם הלובי היהודי בארצות-הברית.

 האם הוכנה אז מלחמת יוני 1967?

    במבט לאחור ברור, כי 'מזכר ההבנה' מ-1965 העניק לממשלת אשכול גם גיבוי פוליטי וגם ציוד צבאי התקפי, שהיו נחוצים לה לניהול המלחמה בה פתחה שנתיים אחרי.

   בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה בנושא, שפרסם ארכיון המדינה, אין התייחסות ישירה לאפשרות של מלחמה קרובה. אולם בהקשר זה מן הראוי לציין, כי בפרוטוקולים ישנן כמה מחיקות, שאולי נועדו למנוע איזכור של אופציה צבאית. נוסף לכך, ארכיון המדינה עצמו מוסיף בסיכום הפרסום, כי 'המזכר' "איפשר לצה"ל להתחמש בנשק איכותי – אחד הגורמים לניצחון במלחמת ששת הימים ב-1967".

    ה'מזכר' מ-1965 ביטא באופן ברור את הכפיפות של ישראל לאינטרסים האמריקאיים באזור. ראש הממשלה אשכול אמר בישיבה בהתייחסו לממשל האמריקאי: "[הם] יכולים ללחוץ אותנו לקיר ולתלות אותנו על מסמר". במערכת יחסים כזו, ישראל יכלה (ותוכל) לפתוח במלחמה רק בהסכמה ברורה, גלויה או חשאית, של ארצות-הברית.

    הדברים יהיו נכונים גם לאחר שיגיעו לישראל, במסגרת הגדלת הסיוע הצבאי, עליה החליטה ארה"ב לאחרונה, מטוסי קרב משוכללים עוד יותר ופצצות הרסניות עוד יותר.