אשליית החצי מדינה

Bookmark and Share

בעוד ראשי הימין הסיפוחיסטי מפליגים בדמיונות על נצח "ארץ ישראל השלמה" ושר החינוך בנט קורא שוב ושוב לספח לישראל את שטחי C בגדה המערבית עם כל ההתנחלויות, מפריחים אישים כמו הנשיא ריבלין הצהרות הנתפסות כמתונות.

    באותו עניין הכריז נתניהו בפורום סבן, כי "הפתרון היחיד אינו מדינה אחת אלא מדינה פלסטינית מפורזת שתכיר במדינה יהודית" ("הארץ", 7.12).

    ברשימה להלן ייעשה ניסיון להראות, כיצד ומדוע נוקט הממסד השליט הישראלי מזה ארבעה עשורים צעדים (מתואמים עם ארצות-הברית) של נסיגה משטחים שנכבשו ב-1967, תוך שהוא משמר שליטה צבאית היכן שהוא יכול, וממשיך לדבר על סיפוחים.

 בגין 1979

    12 שנה לאחר הניצחון הצבאי במלחמת יוני 1967, חתם ראש הממשלה בגין בקמפ דייוויד על הסכם עם נשיא מצרים סאדאת. בהתאם להסכם זה, החזירה ישראל למצרים את כל כיבושיה בחצי האי סיני עד לגבול הבינלאומי, אך הותירה לעצמה את השליטה המלאה בגדה המערבית וברצועת עזה.

    במסגרת הסכם זה נכנס למילון הפוליטי המושג "אוטונומיה" כפתרון מוסכם בדבר העברת סמכויות אזרחיות מוגבלות לידי הפלסטינים. כך הגיחה לאוויר העולם הישות של "חצי מדינה" (מושג שטבע העיתונאי ברק רביד).

    להסכם זה היו השלכות אזוריות חשובות, אך לא נדון בהן.

 רבין 1993

    חלפו 14 שנה מאז הסכם בגין-סאדאת, וממשלת רבין השנייה חתמה (בחסות ארה"ב) על הסכם אוסלו, לפיו רעיון ה"חצי מדינה" קיבל יישום מעשי בהקמתה של רשות פלסטינית עם כוח משטרתי וסמכויות אזרחיות. בהמשך נקבעה החלוקה של הגדה לשלושה אזורים – A, B, C.

    מה שחשוב לענייננו הוא שרבין הודיע בכנסת (5.10.95), כי לפי ההסכם הוקמה "ישות עצמאית שהיא פחות ממדינה", וכי בהסדר הסופי גבול הביטחון יהיה הירדן וגושי התנחלויות יסופחו.

 שרון 2005

חלפו 12 שנים נוספות עם עוד מלחמות גדולות וקטנות, וממשלת שרון פינתה את כל ההתנחלויות הישראליות מהרצועה וצה"ל הוסג לאחור אל מעבר לקו הירוק. לצורך עשיית רושם, פונו גם ארבע התנחלויות קטנות בצפון הגדה.

    "השיקול שהכריע את הכף אצל שרון לטובת ההתנתקות", כתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף. "[הוא] ההבנה שישראל לא תוכל לעמוד על שלה לנצח מול הקהילה הבינלאומית והרצון להגן על מה שניתן ממפעל ההתנחלות בגדה המערבית".

        הצעד של שרון, הוסיפו, לא היה מהלך לקראת הסדר קבע, אלא לצורך השגת הסדר ביניים ארוך ("המלחמה השביעית", ע' 412).

 נתניהו 2015/2016

    חלפו כ-11 שנה מההתנתקות של שרון, וממשלת נתניהו נאלצת להתמודד שוב עם הבעיות והלחצים שיוצר הכיבוש המתמשך. שורה של מלחמות שניהל נתניהו בעזה לא התירו אלא הידקו את הפלונטר המדיני-צבאי.

      נפתלי בנט, בתפקידו הקודם כמנכ"ל המתנחלים (מועצת יש"ע), הציע בפברואר 2012 פיתוח יצירתי נוסף של רעיון האוטונומיה: הפלסטינים יקבלו "אוטונומיה מלאה ורצף תחבורתי" באזורים A ו-B, ואילו ישראל תספח את כל שטח C ואפילו תעניק אזרחות לפלסטינים המתגוררים בו. מאז מונה לשר, הוא חזר על תכניתו שוב ושוב.

    נתניהו לא אימץ את תכנית בנט, אך גם לא דחה אותה. בשלב זה הוא עדיין משלה עצמו, כי "יד קשה" תאפשר לו להמשיך ולהפריח סיסמאות נוסח "מדינה פלסטינית מפורזת" ולא לקבל הכרעה מדינית. אך בו בזמן גם הוא, כמו קודמיו, מחפש פתרון אשר יצור מראית עין של כיבוד כלשהו של זכויות הפלסטינים ושל צמצום השליטה הישראלית הישירה על רובם, מבלי לוותר על שליטה צבאית מלאה ועל ההתנחלויות.

 מסקנת ביניים

    מטרתה של רשימה זו אינה לחזות מה בדיוק יעשה נתניהו ומתי, אלא להצביע על ההיגיון התגרני של ממשלות ישראל לדורותיהן:

    מאז סוף שנות ה-70, ולאחר מלחמות עקובות מדם ואלפי קורבנות, הן נוקטות מדי פעם צעד פוליטי במטרה להקל את הלחץ ולנסות ליצור מין נורמליות של חיים עם הכיבוש. אלא שכל צעד כזה מחזיק מעמד כ-12 שנה, ואז מסתבר, כי הפלסטינים לא השתכנעו שטוב להם תחת שליטה צבאית ישראלית, וכי העולם דווקא מקשיב לפלסטינים.

    כעת ניצבת גם ממשלת נתניהו בשלב של טרום הכרעה. לאחר שהיללה את התוצאה הנפלאה של "החזרת הביטחון" בעקבות מלחמת עזה 2014, עליה להתמודד עם הסלמת העימות, עם פגיעות יומיומיות מצד פלסטינים במתנחלים, בחיילים ובאזרחים, עם הריגתם היומיומית של פלסטינים, עם ייאוש בשני הצדדים. זו מציאות של מרי עממי שאי אפשר להיחלץ ממנה במטוסי קרב ובטילים, אלא בסיום הכיבוש ובהכרה בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, בצד ישראל.

    המציאות היום קשה ביותר, אך הכיבוש נותר על סדר היום. כדי לסבר את האוזן, הנה דוגמא קרובה ממש: שמתם לב שלא שומעים יותר בחדשות על עימותים סביב מסגד אל אקצה – הנושא המרכזי בספטמבר-אוקטובר השנה? מסתבר, כי לאחר שהדיכוי הצבאי כשל והלחץ הבינלאומי גבר, ההסדר במתחם שוקם והעימותים האלימים פסקו.