על פטישים ומסמרים – מינוי אלשיך ומנדלבליט

Bookmark and Share

ראש הממשלה נתניהו ממשיך להפגין את נכונות האמירה, כי אם מה שיש לך זה פטיש, כל דבר נראה מסמר.

    עד לא מכבר, נתניהו הכתיב סדר יום מדיני-ביטחוני שבמרכזו הנפנוף בסכנה שלאירן יהיה נשק גרעיני. מהלך כזה הולם את ההיגיון של העומד בעצמו בראש מדינה החולשת על נשק גרעיני, אך ממשיכה להתכחש לכך פומבית.

    ובהקשר האקטואלי: החלטת נתניהו באישור ממשלתו למנות את סגן ראש השב"כ, רוני אלשיך, לתפקיד מפכ"ל המשטרה, ואת מזכיר הממשלה הנוכחי והפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) לשעבר, אביחי מנדלבליט, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה מלמדת, כי הוא מעוניין שגם בתפקידים הבכירים האלה, שהם אזרחיים במהותם, יכהנו פטישים ביטחוניים שייראו בכל דבר מסמר.

 פרשת ניצב רוני ריטמן

    רוני אלשיך, המפכ"ל החדש, שירת 27 שנים בשב"כ (2015-1988) והגיע לדרגה של סגן ראש הארגון. בילדותו ובנעוריו גדל בהתנחלות קריית ארבע ומאוחר יותר התגורר עם משפחתו בהתנחלות כוכב השחר.

   פורסם, כי רוב שנותיו בשב"כ מילא תפקידים בגדה המערבית וברצועת עזה, אך כצפוי לא פורסם מה הייתה תרומתו כמבצע ובמפקד לחקירות ולעינויים של פלסטינים, לשיטות הלחץ המופעלות במטרה להשיג משתפי פעולה, או לנעשה בבתי המעצר ובבתי הסוהר בשטחים.

   בשבוע שעבר החליט אלשיך להחזיר לתפקידו כראש מחלקת החקירות להב 433  את ניצב רוני ריטמן, שהושעה מתפקידו לאחר שקצינה במשטרה התלוננה על הטרדה מינית. חקירת מח"ש איששה את תלונת הקצינה, אולם היועץ המשפטי לממשלה החליט לא לפתוח בהליך פלילי.

    החלטתו של אלשיך היא, אפוא, במישור הנורמטיבי: לאחר שהתברר שאין הליך פלילי, הוא בעצם קבע מה לדעתו הנורמות ההתנהגותיות המצופות מקצין משטרה בכיר. וכך למדנו, כי מבחינתו של המפכ"ל אלשיך, הטרדה מינית אינה סיבה לא לפיטורים/התפטרות ואפילו לא לשינוי תפקיד, אלא רק להטפת מוסר.

    אלשיך, בהחלטה המשמעותית הראשונה שלו, הבהיר, כי מי שאימץ את נורמות ההתנהלות של השב"כ בשטחים, לרבות השקרים, הטיוח והגיבוי, מיישם אותן במשטרה. מבחינתו, הטרדה מינית היא עניין שולי, גם אם מדובר בקצין, שבעצמו מנהל חקירות גם על עבירות כאלה.

 פרשת העדויות של חניכי מכינת רבין

    אביחי מנדלבליט, מזכיר הממשלה שזכה במינוי ליועץ המשפטי הבא לממשלה, הגיע ממערכת אחרת – ממערכת המשפט הצבאי. אך כמו השב"כ, גם מערכת זו עסוקה כבר עשרות שנים בכיבוש הישראלי ובנכבשים הפלסטינים.

    שירת כשופט בבית המשפט הצבאי בעזה וכסגן נשיא בית הדין הצבאי של פיקוד דרום. במערכת זו טיפס עד לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי (בשנים 2011-2004) ולדרגת אלוף.

    במלחמת עזה 2008/9 ("עופרת יצוקה"), אישר לצבא לתקוף מסגדים ומוסדות חינוך בטענה ששוגרה משם אש. אחד מתפקידיו בהקשר זה היה לנהל את המערכה נגד הדו"ח של ועדת גולדסטון שעסקה בפשעי מלחמה ובהפרת זכויות אדם במהלכה של מלחמה זו.

     אך במרס 2009, מחצית השנה לפני שפורסם דו"ח גולדסטון, ראו אור בעלון המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין עדויות של חיילים שהשתתפו במלחמה, ותיארו מעשים אשר מצביעים על פשעי מלחמה. עופר שלח, אז עיתונאי ב"מעריב" והיום חבר כנסת בסיעת יש עתיד, פרסם מתוך אותן עדויות. באחת מהן סיפר אביב, לוחם בחטיבת גבעתי:

    "בהתחלה ההגדרה הייתה להיכנס לתוך בית, היינו אמורים להיכנס עם רכב משוריין, לפרוץ לתוך הדלת התחתונה, להתחיל לירות בפנים, ואז פשוט לעלות קומה קומה ו… אני קורא לזה לרצוח… בעצם לעלות קומה קומה וכל בנאדם שאנו מזהים לירות בו… גורמים מלמעלה אמרו שמותר, כי כל מי שנשאר בגזרה ובתוך העיר עזה הוא בעצם מחבל, כי הם לא ברחו. אני לא ממש הבנתי. אין להם ממש לאן לברוח…" (nrg 20.3.2009).

    הנחיה כזאת לבצע פשע מלחמה מועברת כפי שמסביר החייל עצמו, לאחר ש"גורמים מלמעלה" מאשרים אותה. ההיגיון אומר, שהגורם בעל הסמכות לאשר הוא הפצ"ר, שהיה אז מנדלבליט. יתר-על-כן, בעקבות הפרסום, הודיע מנדלבליט על פתיחת חקירה של המעשים שתוארו בעדויות. אולם ככל שפורסם, בעקבותיה איש לא הועמד לדין.

    מעין סיכום של פועלו של הפצ"ר מנדלבליט, המסביר גם את מינויו ליועץ המשפטי לממשלה, נתן עופר שלח מאוחר יותר: "מעטים בקרב קודמיו של מנדלבליט שירתו בנאמנות כזו את המערכת בניסיונות הלא-פשוטים לכבס בדטרגנט משפטי את מה שצה"ל עושה" (nrg 3.10.2009).

    עם קבלות כאלה, מה הפלא שנתניהו וממשלתו מעריכים שהוא הפטיש המתאים לעמוד בראש התביעה הכללית האזרחית ולייעץ לממשלה, איך לנהוג באזרחים כמסמרים.