70 שנה לשביתה הארצית הגדולה של עובדי המדינה

Bookmark and Share

     במערכה מעמדית יוצאת דופן באפריל 1946 היה טמון סיכוי ממשי לשיתוף פעולה יהודי-ערבי כלכלי ומדיני

הממשלה הבריטית בפלשתינה העסיקה רבבות שכירים ערבים ויהודים לצורך תיחזוק שליטתה הקולוניאלית. מספרם של הפועלים והפקידים גדל במהירות בשנות מלחמת העולם השנייה, במהלכן הרחיבו את רשת הבסיסים של הצבא הבריטי (שכונו "קמפים"), סללו כבישים, הגבירו את תנועת הרכבות וגם הרחיבו את המנגנון הממשלתי האזרחי. מקומות העבודה הממשלתיים העיקריים היו הקמפים, הרכבת, הדואר והטלגרף, בתי הזיקוק ומנגנון המדינה.

    המינהל הבריטי בפלשתינה כלל שכבה צרה של פקידים בכירים בריטים, בעלי זכויות יתר, בעוד שרוב העובדים, פועלים ופקידים זוטרים, היו תושבים מקומיים: ערבים ויהודים. כשני-שלישים מהפועלים והפקידים במגזר הממשלתי היו ערבים.

    המנגנון הבירוקרטי הבריטי נחשב מקום עבודה של צווארון לבן, שהעניק ביטחון תעסוקתי. אולם בשנות מלחמת העולם השנייה סבלו השכירים בפלשתינה, ובמיוחד עובדי הממשלה, משחיקת שכר גדולה, כאשר בין 1938 ל-1945 עלו המחירים  לצרכן פי 3 ואילו השכר כמעט שלא עודכן.

 פיצול לאומי וארגוני

    באווירה החברתית-הפוליטית המתקדמת שהתגבשה בארץ על רקע המלחמה בנאצים ובהשראת מאבקי עובדים רבים בקמפים ובתעשייה (יהלומים ועוד), ניסו גם עובדי הממשלה להשיג פיצוי על הירידה ברמת החיים ושיפור בתנאים הסוציאליים. אולם לשם כך היה עליהם להתגבר על בעיות פוליטיות וארגוניות.

    האיגודים המקצועיים שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי היו נפרדים ליהודים ולערבים. ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים, שהוקמה ב-1920 כארגון ציוני, סירבה לקבל לשורותיה פועלים ערבים והחל ב-1924 סילקה משורותיה קומוניסטים. בשנת 1925 הוקמה אגודת הפועלים הערבים הפלשתינאים בראשות סמי טהא. מאגודה זו פרשו הקומוניסטים בשנת 1945 והקימו איגוד מקצועי בשם קונגרס הפועלים הערבים. כתוצאה ממצב ארגוני זה, נוהלו בדרך כלל מאבקי עובדים נפרדים של פועלים ערבים ויהודים ורק במקרים מסוימים התנהלו מאבקים משותפים נוסף לפיצול לאומי, היה גם פיצול ארגוני בין פקידים לפועלים: השלטון הבריטי אסר על פקידי הממשלה הערבים והיהודים להיות חברים באיגודים המקצועיים, והם חויבו להיות בארגון עובדים שהקימה הממשלה ופעל בהשגחתה. ארגון זה נקרא "האגודה של המחלקה השנייה של השירות הציבורי בפלשתינה" או בקיצור SDA.

    SDA מעצם טבעו לא ניהל מאבקי עובדים. אך על רקע המצוקה הגוברת של העובדים, הכריז הארגון במאי 1945 לראשונה על שביתה והגיש רשימת תביעות להנהלה. ההסתדרות שלא הייתה צד בעימות הזה, בכל זאת השקיעה מאמצים כדי למנוע את השתתפות העובדים היהודים בשביתה. אך למרות זאת כל העובדים, ערבים ויהודים, נטלו בה חלק. השביתה נמשכה יממה אחת. כחלוף שנה הודיעה הממשלה כי כל התביעות נדחו.

 כישלון מאמצי השבירה

    פקידי ממשלה ממורמרים בשל ההתרוששות הנמשכת ובשל חוסר האונים של ארגונם החליטו ליזום מערכה מקצועית. ב-9 באפריל 1946, פתחו 500 עובדי דואר ביפו ובתל-אביב בשביתה. למחרת הצטרפו אליהם כל עובדי הדואר והטלגרף בערים אחרות.

    יוזמתם של עובדי הדואר הניעה תהליך מעמדי חסר תקדים: לראשונה בתולדות פלשתינה, שבתו יחד פקידים ופועלים. לשביתה הצטרפו 7,000 פועלי הרכבת, וכחלוף שבוע מתחילתה היא הקיפה כבר חלק ניכר מעובדי הממשלה.

    השביתה הייתה חסרת תקדים בהיקפה ובאחדותה. הממשלה הבריטית הורתה לצבא להפעיל את הדואר והטלגרף במטרה לשבור את השביתה וניסתה לגייס מפרי שביתה, אך המזימה כשלה. להתנגדות לשביתה הצטרפו גורמים שונים. ההסתדרות שתחילה הסתייגה מהכרזת השביתה, בהמשך הודיעה על תמיכתה. עיתונים בעברית טענו כי השביתה משרתת את היהודים , ואילו האמיר עבדאללה הכריז כי השביתה מנוגדת לאינטרסים של הערבים.

    מול המתנגדים, ביטאו השובתים את אחדותם ואת נחישותם במשמרות משותפות של עובדים יהודים וערבים בחזית בתי הדואר ובהפגנה משותפת שהתקיימה בחיפה. פעולות אלה והשביתה בכללותה זכו באהדה ציבורית רבה. 

קריאת הקומוניסטים

  הקומוניסטים היהודים והערבים היו תומכים נלהבים של השביתה הארצית, וביטאוניהם – "קול העם" בעברית ו"אל אתיחאד" בערבית, היללו ללא לאות את ההיבט האנטי-קולוניאלי של השביתה ואת הסולידריות בקרב עובדי הממשלה בין עובדי צווארון כחול לבין עובדי צווארון לבן.

    המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית והליגה לשחרור לאומי (בהן היו מאורגנים הקומוניסטים לאחר הפילוג על רקע לאומי שהתחולל ב-1943), פרסמו ב-18 באפריל 1946 כרוז תמיכה משותף בשביתה הכללית, שכותרתו הייתה: "כולנו לימין עובדי הממשלה השובתים!" (ר' בהמשך). מעבר לתמיכה כללית בשביתה, נועד הכרוז לקדם את הרחבתה ולהעמיק בכך את משמעותה המעמדית והמדינית. ב-15 באפריל שבתו כבר 23 אלף שכירים ערבים ויהודים שהעסיקה ממשלת המנדט. אולם כמה מגזרים חשובים במגזר הציבורי עדיין ישבו בצד: פועלי הקמפים, מרבית הפקידים במנגנון המדינה, עובדי העיריות והפועלים והפקידים בבתי הזיקוק הממשלתיים.

 הקומוניסטים היהודים והערבים העריכו, כי השבתה גם של המגזרים החשובים האלה תמחיש ביתר שאת כי קיימת בחברה בפלשתינה חלופה מוחשית למדיניות של "הפרד ומשול" שניהל השלטון הבריטי, בהישענו על הממסד הציוני ועל הריאקציה הערבית. הם העריכו, כי קיים סיכוי ששיתוף פעולה יהודי-ערבי בתחום המקצועי יניב תוצאות כלכליות וגם יגביר את התמיכה בשיתוף פעולה כזה בתחום הפוליטי. בדרך זו יגדל הסיכוי למערכה מדינית משותפת למען פלשתינה עצמאית ודמוקרטית. בכרוז עצמו הודגשה החשיבות של הרחבת השביתה בקריאה הבאה:

    "פועלי בתי הזיקוק, הקמפים הצבאיים וכל עובדי הממשלה והעיריות – עליכם להצטרף ללא דיחוי לשביתה הכללית! יש להקים מיד ועד מרכזי של כל השובתים, אשר יכלול את נציגי כל עובדי הממשלה, אשר עובדיו משתתפים בשביתה, ובהשתתפות ההסתדרות והאגודות המקצועיות הערביות".

 סיכום

    השביתה הכללית באפריל 1946, שנמשכה שבועיים (עד 24 בחודש), הייתה השביתה הארצית הגדולה היחידה של עובדים יהודים וערבים, פועלים ופקידים, בשנות המנדט הבריטי. הייתה זו פעולה מעמדית דרמטית שגם הניבה הישגים מקצועיים חשובים.

    הניסיון של השביתה ושל מאבקים מעמדיים נוספים שנוהלו בפלשתינה בשנות ה-40 מלמד, כי הפוטנציאל של מאבקים משותפים של עובדים ערבים ויהודים התממש, כאשר לקומוניסטים, שדגלו בכך באופן אידיאולוגי ומעשי, הייתה השפעה במקומות העבודה. מאמציהם המסורים של הקומוניסטים הערבים בקמפים ושל הקומוניסטים היהודים בקרב פועלי היהלומים הם שתי דוגמאות למערכות מעמדיות חשובות ומוצלחות במחצית הראשונה של שנות ה-40.

    המאבק המשותף של פועלים יהודים וערבים בשביתה הארצית יצר בעצם קיומו הזדמנות היסטורית לפתרון מדיני ערבי-יהודי מוסכם גם למשבר הפוליטי. אך, כידוע, האופציה הזאת לא התממשה והעימות הלאומי החריף לכדי התנגשויות מזוינות. גם כיום, 70 שנה לאחר אותה שביתה, אחדות מעמדית יהודית-ערבית ושיתוף פעולה במערכה להשגת פתרון מדיני המכבד את זכויות שני  העמים נותרו החלופה האמיתית למציאות הכיבוש, האלימות והדיכוי הלאומי.

 ———————————————————————————————-

קטעים מכרוז משותף של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית ושל הוועד המרכזי של הליגה לשחרור לאומי בתמיכה בשביתה הארצית, 18 באפריל 1946. הטקסט המלא – בקובץ: "קום התנערה!".

כולנו לימין עובדי הממשלה השובתים!

תחי האחדות של הפועלים היהודים והערבים במלחמה נגד המעביד האימפריאליסטי!


אל ציבור הפועלים, אל המוני העם!

    עשרות אלפים פועלי ופקידי הממשלה – ערבים ויהודים – שובתים. עובדי הדואר, הטלגרף, הרדיו, הרכבת, הנמל, פקידי הממשלה (חטיבה ב') ועובדי עירייה עומדים במלחמה נגד האדמיניסטראציה הקולוניאלית.

    דרישות הפועלים הן אלמנטריות ביותר: העלאת השכר היסודי, תוספת יוקר מלאה לפי הדרגה התעשייתית, הענקה חד-פעמית על עבודתם בשנות המלחמה לכיסוי החובות, הגדלת תוספת הוותק השנתית, הגדלת דמי המחלה, הביטוח, הגדלת החופש השנתי, הגדלת השתתפות הממשלה בקופת תגמולין, פנסיה לעת זיקנה, מעבר מיומית לחודשית אחרי עבודה של שנתיים, תחיקת עבודה ממשלתית, המבטיחה שכר מינימום ותנאי עבודה הוגנים, הכרה חוקית באגודות המקצועיות וועדי הפועלים כנציגי הפועלים והעובדים.

    הממשלה האימפריאליסטית מוציאה למעלה מ-4 מיליונים לירות לשנה, ז"א למעלה מ-20 אחוז מכל התקציב, לבתי סוהר ומשטרה, בה בשעה שרק 8 אחוזים מהתקציב מוצאים לשירותי בריאות, חינוך ועזרה סוציאלית ביחד.

    הממשלה הקולוניאלית מוציאה עשרות מיליונים לירות להכנת בסיסים צבאיים בארץ.

    הממשלה, המפקירה את אוצרות ארצנו למונופולים זרים והרואה בהמוני שני העמים אובייקט לניצול בלתי-מוגבל – אותה הממשלה עומדת זה שנים רבות מול זעקת הרעב של עובדיה. עובדי הממשלה הכריזו: די, לא נסבול יותר!

פועלים, המוני העם!

    החזית המשותפת של העובדים היהודים והערבים היא מכה למדיניות "הפרד ומשול" של האימפריאליזם, היא סטירת לחי לבעלי האידיאולוגיות השוביניות ומטפחי הפירוד הלאומי!

    פועלי הדואר, הטלגרף והרדיו, פקידי הממשלה (חטיבה ב') ופועלי הרכבת – עימדו בתוקף במערכתכם הצודקת!

    פועלי בתי הזיקוק, הקמפים הצבאיים וכל עובדי הממשלה והעיריות – עליכם להצטרף ללא דיחוי לשביתה הכללית! יש להקים מיד ועד מרכזי של כל השובתים, אשר יכלול את נציגי כל עובדי הממשלה, אשר עובדיו משתתפים בשביתה, ובהשתתפות ההסתדרות והאגודות המקצועיות הערביות.

חברים פועלים, המוני העובדים, יהודים וערבים!

    נתבע מאת הממשלה למלא מיד את כל הדרישות של השובתים! אין להסתפק הפעם בהבטחות. השביתה מוכרחה להיגמר בניצחון מלא של העובדים! פועלי התעשייה, הבניין וכל עמלי הארץ, מלחמת עובדי הממשלה היא גם מלחמתכם!

ניצחונם יהיה גם ניצחונכם! נתלכד סביב החזית המשותפת, היהודית-ערבית של עובדי הממשלה!