מול הימין: משאלת לב אינה משנה מציאות

Bookmark and Share

    אוסף הכרעות וחשיפות עיתונאיות מהעת האחרונה מלמד לכאורה, כי הימין הקיצוני שבשלטון בהנהגת נתניהו-בנט-ליברמן מיישם בעקביות את המטרות שהציב בפניו.

    בהבדל מממשלות ימין קודמות, הממשלה הנוכחית כבר אינה טורחת להעמיד פנים שהיא מחויבת לחוק הבינלאומי, להסכמים מדיניים עם ההנהגה הפלסטינית, להכרעות בית המשפט העליון ואפילו לעניינים שהיא עצמה הגדירה כהרי גורל לגבי עצם קיום ישראל.

 כתמי השמן צפים ועולים

     הצעת חוק הסיפוח, המכונה "חוק ההסדרה", היא צעד בוטה במיוחד והצהרה פוליטית מרחיקת לכת מול הפלסטינים ומול העולם כולו. סיפוח כשלעצמו אינו חידוש, שכן ממשלות ישראל כבר מימשו "החלת ריבונות" (סיפוח) של שטחים כבושים באמצעות חקיקה  של הכנסת (ירושלים המזרחית והכפרים סביב לה עוד ב-1967 ורמת הגולן ב-1981). האו"ם וכל מדינות העולם שלא הכירו בסיפוחים אלה, גם לא יכירו בחוק הסיפוח המכונה "הסדרה".

    החידוש בחקיקה הנוכחית הוא בגזענותה הבוטה: בעוד שבשטח שסופח בעבר (פלסטיני, סורי) הוצע לתושביו  לקבל תעודות זיהוי ישראליות (ובגולן – אפילו אזרחות), החוק הנוכחי הוא חוק אפרטהייד גלוי. את השימוש במשך כיובל שנים בצווים צבאיים לצורך נישול פלסטינים ולהעברת קרקע פלסטינית לשימושם של אזרחים ישראלים (יהודים, כמובן), יחליף חוק ישראלי שיחול על כל השטחים הכבושים.

    אלא ש"חוק ההסדרה", הסולל את הדרך להכרזת סיפוח  של השטחים ולכינון משטר אפרטהייד גלוי, הוא גם זה החושף את ערוותה של התיימרות הימין לקיים משטר דמוקרטי, לכבד את החוק הבינלאומי ולחתור לשלום, על כל המשמעויות הבינלאומיות והפנימיות של צעד כזה, שכבר לא לדבר על העם הפלסטיני שדוחקים אותו עוד יותר לקיר.    

    הסתירה הפנימית הזאת נחשפת גם במישורים נוספים בעשייתה של ממשלת נתניהו. כך, פרשת העסקים לרכישת ספינות וצוללות מהחברה הגרמנית טיסנקרופ חשפה הולכת שולל וצביעות חסרות תקדים: בעת שנתניהו הציב עצמו בראש התובעים הטלת סנקציות כלכליות חריפות על אירן, ממשלתו ניהלה עסקי רכישה של ציוד צבאי מחברה שעם בעליה נמנית חברה ממשלתית איראנית.

    בתחום צבאי אחר, לימד דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר, כמה ריקות ההבטחות שנלוו להאצת מרוץ החימוש ולהפחדות בדבר מלחמת טילים צפויה: שני מיליון ישראלים אינם ממוגנים במקרה שמלחמה כזאת תפרוץ.

    ואילו בתחום הכלכלי-חברתי הסתבר לאחרונה, כי לאחר יישומה הקפדני של המדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית שעיצב נתניהו (כשר אוצר) עוד ב-2003, ולאחר שבשיטתיות הופרטו עוד ועוד שירותים ממלכתיים, הגיעה החברה הישראלית ליעד: בהשוואה למדינות OECD היא מתאפיינת בפערים הגדולים ביותר בהכנסות (שיעור העניים), ובפערי יידע בין התלמידים (עשירים ועניים, יהודים וערבים). אך ההשוואה הבינלאומית גם לימדה, שככל שגדלים הפערים בקרב התלמידים, גם רמת הידע הכללית שלהם יורדת לתחתית ורבים מהם בורים מודרניים.  

 בין ציפייה לגיוס להשגת יעד

    אפשר להוסיף לרשימה עוד תחומים ונושאים, אך נדמה שדי במה שהובא, כדי להצביע על המגמה: יישום רב-שנים של המדיניות אפופת השקרים והבטחות השווא של הימין מחריף סתירות קיימות ומוליד סתירות עמוקות נוספות.

    נוכח החרפת הסתירות, נשמעות הערכות ריאליסטיות לכאורה ודומות במידה מפתיעה מחוגים שונים. שתי דוגמאות מהשבוע שחלף: בוועידת פתח' הכריז יו"ר הארגון והנשיא אבו-מאזן, כי בעצם לא חשוב מה מחליטים בישראל לגבי ההתנחלויות, משום שלבסוף כולן יפונו; ואילו הפרשן איתן הבר כתב בהקשר של "חוק ההסדרה": "בסופו של דבר, ואפילו יארך הפינוי מהשטחים עוד עשר או עשרים שנים, זה מה שיקרה בסוף" ("ידיעות אחרונות", 7.12).

    הצבת מטרה פוליטית של השגת פינוי צה"ל וההתנחלויות מהשטחים היא מעשה לגיטימי, חיוני וחשוב מאין כמוהו. אך קביעה דטרמיניסטית – "לא חשוב מה עושים, בסוף הפינוי יקרה", היא מכשלה פוליטית מסוכנת. הרי אם כבר מובטח שהיעד יושג מתי שהוא, דאוס אקס מכינה, אז לא חייבים לעשות דבר, אלא רק לגלות סבלנות ולחכות.

    דווקא מה שקורה בארץ ובעולם מלמד, שאם שוחרי השלום, הצדק והדמוקרטיה אינם מגויסים ואינם מצליחים להרחיב את השפעתם הציבורית – הסיכוי להשגת מטרותיהם מתרחק. שום יעד טוב לא יושג בתחום פוליטי או הכלכלי-חברתי רק מעצם ההבחנה בהעמקת הסתירות של השלטון הקיים. אבחון נכון של המצב הוא תנאי ראשוני, אך ללא פעולה ציבורית-חברתית מכוונת מטרה, מגייסת, מלהיבה – כל דיבור בנוסח "אבל זה יקרה בסוף" הוא הרמת ידיים, וככזה משרת את ההון-שלטון הקיים ואת מדיניותו.