מגרון ואחיותיה

ציטוט

להתנחלות מגרון אחיות רבות – ברחבי הגדה המערבית וירושלים המזרחית הוקמו כ-130 התנחלויות רשמיות, ועוד כ-100 התנחלויות המכונות "מאחזים". אך ברשימה להלן אעסוק לא באחיות אלה, אלא באחיות אחרות: בפרשות קודמות, שבהן ממשלה מכהנת צפצפה צפצוף ארוך על פסק דין של בית המשפט העליון.

פרשת מגרון

    תחילה, תזכורת לפרשה הנוכחית, פרשת מגרון. בניסיון להתחמק מהביקורת הבינלאומית הגוברת לגבי ההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים הכבושים, מעדיפות ממשלות ישראל להצהיר בשנים האחרונות, כי הן הפסיקו להקים התנחלויות. הטריק שנבחר הוא – לכנות בתואר "מאחז" כל התנחלות חדשה, שנבנית תמיד בתיאום עם הצבא ויתר גורמי הממסד. התנחלות אחת כזאת, המכונה "מאחז", היא מגרון, שהוקמה בשנת 1999.

    ב-2006, עתרו לבג"ץ תושבים פלסטינים, יחד עם שלום עכשיו, ובאמצעות עורכי הדין מיכאל ספרד ושלומי זכריה, ותבעו את השבת אדמתם הפרטית הגזולה. בדיון, הודתה פרקליטות המדינה כי הקרקע אכן בבעלות פרטית של פלסטינים, והתחייבה להרוס את מגרון.

    בג"ץ נתן הזדמנות למדינה לבצע את התחייבותה, והשתהה חמש שנים עד למתן פסק הדין בעתירה, באוגוסט 2011. בפסק הדין, כונו המתנחלים במגרון "פורעי חוק", והמדינה חויבה להרוס את "המאחז" עד סוף מרס 2012.

    ב-25 במרס 2012, פנתה המדינה (כלומר הממשלה) בבקשה לדחות את מועד הפינוי בשלוש שנים וחצי, וזאת בטענה שהגיעה ל"פשרה" עם המתנחלים. בג"ץ דחה את ה"פשרה", וקבע שההריסה תתבצע תוך ארבעה חודשים.

    זה לא יהיה דמיון פרוע, אם נעריך, כי גם כחלוף ארבעה חודשים, כלומר ביולי 2012, התנחלות מגרון תעמוד על תילה. לשם כך, די להיזכר בפרשות אחרות, שבהן ממשלות לא ביצעו פסקי דין של בג"ץ.

פרשת רבסייה

    תושבי הכפר הערבי רבסייה, ששכן באזור עכו, גורשו ממנו ב-1948. באביב 1949, שבו כמה מהתושבים לבתיהם בכפר, ובינואר 1950, גורשו ממנו בידי הצבא. חודש לאחר מכן, ביקש ח"כ תופיק טובי להעלות את נושא הגירוש בכנסת, אך הנושא לא נידון, בטענה שהוגשה עתירה לבג"ץ. במטרה למנוע ניסיונות חזרה נוספים, הוכרז הכפר, באוגוסט 1950,  בתור "שטח צבאי סגור".

    ב-1951, עתרו התושבים לבג"ץ, בטענה כי ההכרזה על שטח צבאי סגור לא פורסמה ברשומות (הפרסום הרשמי של הממשלה). בג"ץ פסק, כי אכן לא היה פרסום כנדרש, וביטל את הצו בדבר שטח צבאי סגור. במקום לבצע את פסק הדין של בית המשפט העליון, פרסם, כעבור כמה ימים, שר הביטחון, דוד בן גוריון, תקנות שעת חירום, המאשרות בדיעבד את הצווים הצבאיים שלא פורסמו, לרבות בעניין רבסייה.

    תושבים מהכפר רבסייה שבו ועתרו לבג"ץ נגד סגירת שטח הכפר בפניהם. השופט לנדוי התייחס בפסק הדין לטענת הממשלה, כי הסגירה נעשתה מטעמי ביטחון בלבד: "נוכח כל אלה, עלול להתעורר החשד, שנימוקי הביטחון הנסתרים אינם נימוקים כלל". ובכל זאת, אישר בג"ץ את הישיבה בכפר רק לאלה שחזרו אליו בסוף 1951. אך גם החלטה חלקית זו לא בוצעה. התושבים לא הורשו לחזור, והצבא הרס את כל בתי הכפר.

פרשת איקרית ובירעם

    פרשת הכפרים איקרית ובירעם ידועה יותר. תושבי שני הכפרים, הסמוכים לגבול לבנון, פונו בנובמבר 1948 "לשבועיים". כאשר נקפו כשלוש שנים, אך עדיין לא הותר להם לשוב, הגישו התושבים המפונים עתירה לבג"ץ. ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו, המורה לצבא לאפשר להם לשוב לכפריהם.

    הממשלה לא רק סירבה לכבד את הצו, אלא שלפי הוראתה, בספטמבר 1953 פוצצו כל בתי הכפר בירעם.

    התושבים שבו והגישו עתירות לבג"ץ ב-1981 וב-1997. בין לבין דנו ועדות שרים בנושא. ועדה אחת, בראשות שר המשפטים דוד ליבאי, אפילו המליצה להחזיר את התושבים לשני הכפרים. אך ההמלצות נותרו על הנייר.

    בדיון שהתקיים בבג"ץ בשנת 1997, פסקה השופטת דליה דורנר, כי צו סגירת השטח, המונע מהתושבים את הכניסה לכפר איקרית (שבתיו והכנסייה שבתחומו לא נהרסו) – בטל. אשר להבטחה של הצבא, כי ישובו לבתיהם "תוך שבועיים", קבע בית המשפט העליון באופן תקדימי, כי זכותה של הממשלה לא לקיים הבטחה שלטונית. זאת בניגוד להחלטת בג"ץ מ-1951, שהורתה להשיב את העקורים לבתיהם באיקרית ובבירעם.

    בהתחשב בתקדימים של רבסייה, איקרית ובירעם, קשה לצפות, שממשלת נתניהו תיישם את פסק הדין האחרון בנושא מגרון כלשונו. ואם יידרשו תירוצים לאי-ביצוע פסק הדין, הם כבר יימצאו: המצב הביטחוני, סכנה לשלום הציבור, ואולי גם מערכת הבחירות שבפתח.

סוף דבר:

אחרי שנים של התדיינות משפטית, ההתנחלות מיגרון וזזה ממקומה, אך לא פונתה. בעקבות החלטת בג"ץ ולחץ אמריקאי, בתחילת ספטמבר 2012 הועברו המשפחות לאתר התנחלות סמוך. כל הוצאות ההעברה ופינוי המבנים היבילים במגרון מומנו מתקציב המדינה.